המרכז להנחלת שפת היידיש ותרבותה ע"ש מקס וטובי פרידלנד

המרכז פועל במסגרת הפקולטה הרב-תחומית במכללת לוינסקי לחינוך וממוקם בספרייה המרכזית. בבסיס פעילותו של המרכז עומדת ההכרה כי התרבות היידית היא חלק משמעותי ובלתי-נפרד מהמורשת הרוחנית של עם ישראל וכי חובתנו לשמר אותה ולהעבירה לדורות הבאים.

מטרת המרכז היא לשמר ולטפח את עולם היצירה היידית על סוגותיה השונות (ספרות, פולקלור, תיאטרון, מוזיקה, קולנוע ועוד), להפוך אותה לנגישה יותר עבור הקהל הישראלי ולהגביר את החשיפה אליה בכל הגילים. המרכז מבקש לקדם גישה פתוחה וסקרנית כלפי תרבות שבמשך תקופה ארוכה נשללה ודוכאה בגלל אתוס אנטי-גלותי וכן לשנות את האופן שבו מונחל זכר השואה בבתי הספר – במקום להתמקד בחורבן ובהשמדה, להכיר את חייהם, את שפתם ואת תרבותם של יהודי אירופה בטרם עלה עליהם הכורת.

בימים אלו מוקם אתר אינטרנט למרכז. באתר יהיו עדכונים לגבי פעילויות המרכז, מאמרים אקדמיים, יחידות הוראה לבית הספר היסודי, לחטיבת הביניים ולתיכון, סרטונים, סקירות ביקורתיות ועוד.

ייחודיות המרכז

המרכז פועל במסגרת חינוכית אקדמית של מכללה להכשרת מורים וגננות. שלא כמו מוסדות ומכונים אחרים העוסקים בתחום, המרכז מתמקד בהנחלת שפת היידיש ותרבותה בקרב פרחי הוראה ואנשי חינוך בפועל ובאמצעותם גם בקרב תלמידי מערכת החינוך. לצד כינוסים וימי עיון, המרכז מקיים קורסים במגוון תוכניות ההכשרה של המכללה: בתוכנית לגיל הרך ובתוכניות להכשרת מורים לבתי הספר היסודיים והעל-יסודיים. נוסף על כך, המרכז מפתח יחידות הוראה שמטרתן לספק חוויה לימודית ייחודית ועשירה שתפתח בפני ילדים ובני נוער צוהר לשפת היידיש ולתרבותה ותעודד אותם להתבטא באופן יצירתי בהשראת סיפורים, שירים, מנגינות וציורים מן העולם היהודי האירופי.

לוינסקי ויידיש

הסופר והפובליציסט הציוני, אלחנן ליב לוינסקי, שעל שמו נקראת המכללה, פרסם בשנת 1889 מאמר נוקב בעיתון "המליץ" שבו ביקר בחריפות את הסופר שלום עליכם, שהיה גם הבעלים והעורך הגאה של הוצאת ספרים ביידיש שנקראה די יודישע פאלקס ביבליותעק (ספריית-עם יהודית). לוינסקי טען ששלום עליכם משלם לסופריו ביד נדיבה וכך מעודד, שלא לומר משחד, כותבים מוכשרים לזנוח את העברית ולשוב לזרועותיה של היידיש. בקצב העניינים הנוכחי, הזהיר לוינסקי, "השפחה" (קרי היידיש) תירש את גבירתה – העברית.
שלום עליכם לא נשאר חייב ובעט מושחזת תקף חזרה את מבקרו תוך שהוא מכנה אותו בזלזול "הסופר מגורנוסטאיבקה". כך החלה התנצחות שנמשכה על פני מספר גיליונות בין מחנה התומכים ביידיש לבין מתנגדיה. הייתה זו הקדמה למלחמת השפות שפרצה בשנת 1913 סביב הסוגיה באיזו שפה ראוי ללמד בבתי הספר היהודיים בארץ ישראל. בסיומה של מלחמה זו, כידוע, העברית הוכתרה למנצחת הגדולה.
לוינסקי ושלום עליכם לא הכירו זה את זה אישית כשהתווכחו בלהט מעל דפי העיתונות. אך עשר שנים מאוחר יותר הם נפגשו באודסה ותוך זמן קצר נרקמה בין השניים חברות אמיצה. כשנזכרו בדו-קרב העקוב מדיו שניהלו בעבר, התגלגלו מצחוק.
כשלוינסקי נפטר בשנת 1910 והוא בן 53 בלבד, כתב עליו שלום עליכם דברי הספד מרגשים, שבהם הביע את אהבתו ללוינסקי וסיפר כי היה ידיד נפש מסור. לוינסקי, אשר בעצמו כתב ביידיש, לא יכול היה לחזות מה יקרה ליהודי אירופה ולשפתם. רציחתם של למעלה משליש מדוברי השפה בשואה יחד עם תהליכים סוציו-תרבותיים (חילון והתבוללות) ואימוצן של אידיאולוגיות חדשות (כמו סוציאליזם וציונות), הובילו לדעיכת היידיש עד כדי סכנת הכחדה.
הקמתו של מרכז להנחלת שפת היידיש ותרבותה, דווקא במכללה העברית הראשונה להכשרת מורים שנקראת על שם אלחנן לייב לוינסקי, היא בגדר סגירת מעגל וזכר לידידותם המופלאה של שני האישים.